מוזר שלא כתבתי על זה קודם. עברתי על כל מה שכתבתי כאן (שזה לא ממש הרבה...) ולא מצאתי את זה. והייתי בטוח.
ניקול קאסל הייתה מורה שלי בבית-צבי. את זה כבר כתבתי. אני בטוח. בעצם, היא לא הייתה מורה שלי. היא הייתה במאית שם. ביימה כמה מחזות, דרכנו נפגשו רק במעט אך המעט הזה הצליח להשאיר בי חותם עד היום. הערצתי אותה. את המחזה הראשון שכתבתי, מסרתי לה שתביים. היא ניסתה אותו בבאר-שבע ולאחר חודש, גדי רול המנהל עצר את החזרות והיא החזירה לי אותו. היא אמרה לי: "רק אתה יכול לביים את החומרים שלך." האשה הזאת עשתה בי רושם במעט המילים שאמרה לי. אבל אותן מילים, אותם הקווים שציירה על לוח חיי, אני שומר עד היום. ממש ככה.
מה היה לי עם ניקול? כשהיא ביימה את "אלקטרה" ביקשה שאקרא בפניה את "קינת הגנן", מונולוג שכתב ז'ירודו. קראתי. לא הבנתי כלום וכשהרמתי את עיני, ראיתי אותה יושבת מולי ובוכה. את הטקסט הזה תרגמתי והוא הולך איתי עד היום. את זה כבר סיפרתי. בטוח.
אחרי בית-צבי, היה לנו נסיון לעשות משהו ביחד. הייתי בא אליה. אלי סיני, בעלה, שהיה תפאורן ופחדנו מרצינותו בזמן הלימודים היה נסגר בחדרו, היא הייתה מכינה לי עוגיות ותה במטבח והיינו מדברים.
זה נפסק ואני לא זוכר למה. אני באמת לא זוכר למה. מה היה שם?
היא אמרה לי: "אתה חייב לקרוא את הנרי ג'יימס. אתה מכיר את הנרי ג'יימס?
- לא.
- סופר של סיפורים קצרים מסוף המאה התשע-עשרה, מהרומנטיקנים האלה. תקרא סיפור שלו: "The Beast in the Jungle", מרגריט דיראס כתבה לזה עיבוד לתיאטרון."
קראתי את הסיפור ואם אני זוכר נכון, זה הולך בערך כך (אני בטח מבלבל הכל. זה היה לפני עשרים וחמש שנה): בחור ובחורה נפגשים במסיבת תה אנגלית טיפוסית. הם הולכים הצידה, מטיילים בארמון בה גרה הבחורה, ארמון של דודתה, והוא מספר לה על איזושהי חוויה שהוא עבר בחפירות ארכיאולוגיות ביוון שבעקבותיה, הבין את משמעות חייו. הוא הבין שיום אחד יקרה ולפתע תקפוץ עליו חיה מתוך הג'ונגל. אין לו מושג מה היא אותה חיה ומתי זה יקרה. הוא רק יודע שזאת תהיה חוויה גדולה ואימתנית ועל-כן, מצווה עליו לא לעשות כלום ולהתכונן כל חייו לחוויה הזאת, כדי שהחיה לא תפתיע אותו, כדי שיידע להגיב נכון. כי אם לא, זה יהיה נורא. זה יהיה הסוף.
השניים הופכים לידידים. היא מתאהבת בו אבל הוא מחכה לחיה. השנים עוברות. בעיבוד של דיראס, הם נפגשים כל כמה שנים, שותים תה, היא שואלת על החיה, הוא עונה שעוד לא. לקראת הסוף, הם כבר לא צעירים, היא מספרת לו שהיא חולה. הוא מאוד מצטער לשמוע, היא ידידתו. צר לו עליה. תמונת הסיום בסיפור היא כאשר הוא עומד מעל הקבר, נזכר בה, בכל השנים שהם מכירים, במה שהיה ביניהם, במה שלא היה ואז, באותו רגע, מופיעה החיה מהג'ונגל ומתנפלת עליו. מיותר לציין שהוא מופתע ולא מוכן. כי הבחור שכל חייו התכונן וחיכה מבין שלא ניתן היה להתכונן לאירוע הזה כי לחוויה הזאת קוראים פיספוס ופיספוס, מעצם הגדרתו, אי-אפשר שלא לפספס.
תחושת הפיספוס היא תחושה בלתי-נמנעת של חיינו והיא תחושה שאין לנו את היכולת להתכונן אליה. זאת אולי הטרגדיה של האדם המודרני, האדם שהצליח להשתלט על כל-כך הרבה תחומים מסביבו אך לא הצליח לפתור בעיות טריוויאליות של מהות חייו כמו אותם רגעים קטנים בהם הוא מרגיש שאולי יכול היה להיות אחרת. זה כמו הים: האדם שהצליח לכבוש את החלל, לנחות על הירח עדיין יודע מעט מאוד על הים הפרוס לרגליו. למה הקרוב יותר קשה לפיענוח מהרחוק, אה?
בסרטי המטריקס שאני מאוד אוהב, הם משתמשים בלי סוף במילה הזאת: בלתי-נמנע (Inevitable). שזאת בכלל מילה בצרפתית.
אז אני מתקרב לגיל חמישים של חיי (כן, כן) התגלה כולסטרול בדמי ותחילתה של איזושהי סכרת, אני הרבה פעמים מרגיש מן מיחושים כאלה שלרופאים אין מושג מה זה יכול להיות ואני אומר לעצמי שהנה, אני הולך למות, שיט. השיניים החלו מתנדנדות ואף לנשור (כן, כן) ואיתן נופלת בי ההכרה שכנראה את החיים האלה אני הולך לפספס, שמה שנועדתי להיות, לא אהיה, שמה שנועדתי לעשות, לא אעשה, שהאושר הוא מעבר לפינה רק שאין בנמצא פינה כזאת. הנה היא החיה באה ומתנפלת עלי ואני, שכל חיי התכוננתי אליה, לא מוכן.
אני יודע. זה נשמע טראגי, טראגי מדי. חיי הם לא פיספוס. יש הרבה דברים טובים. הרבה מאוד. אני צריך להגיד תודה ולשתוק. אני יודע. אבל מאז לידת הפסיכולוגיה המציאו האנשים את האמרה: עם רגשות לא מתווכחים. אז מי אני שאתווכח, אה?
את המחזה התחלתי לתרגם בזמנו והפסקתי. אני באמת לא זוכר מה קרה אז. אז אולי אקח אותו עכשיו ואכתוב אותו שוב?
אולי.
נראה.
נ"ב: ובהקשר לכל מה שנאמר לעיל. לאחרונה, אני שומע את הילדים שלי אומרים לא פעם: "אבא, אתה יודע שהיום היה היום המאושר בחיי?" ואני מבקש מאלוהים, מאלוהים שלא קיים ושאני לא מאמין בו, "בבקשה, שמור לי עליהם, טוב? תודה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה