או: מעט פילוסופיה בגרוש לשעות הצהריים המאוחרות.
או: על מה אני חושב כשאני יושב בשירותים...
מבוא
התמונה המלאה והשלמה של מציאות חיינו גדולה מכדי שנוכל לראות את כולה. על-כן כל-אחד מאיתנו בוחר בפיסה קטנה מהתמונה. ההחלטה באיזו פיסה להסתכל מושפעת מהרבה גורמים. היא יכולה להיות מושפעת מהתרבות שלנו, מהיכולת שלנו, מהאמונה שלנו או מכל דבר אחר.
אלוהים הוא מתווך
מכיוון שאנחנו לא יכולים להבין עד תום את הסובב אותנו, אנו נעזרים במתווך. אנו זקוקים לו כי אין לנו את הכלים להבין את מה שקורה לנו או סביבנו. אנחנו אומנם בעלי תבונה אבל זה מעט יותר מבעלי חיים. זה הכל. אנחנו עדיין רחוקים מהבנת העולם שבו אנו חיים וספק אם אי-פעם נבין. אלוהים מאפשר לנו למלא את החורים בהבנה שלנו. הוא לא תמיד נותן תשובות אבל הוא בהחלט מאפשר לנו לחיות עם מעט הידע שלנו. שאלות כמו "איך" ו"למה" תמיד מוצאות תשובות מסוג זה או אחר אצל האלוהים. השאלה היא אם זה מספק והבעיה הגדולה יותר שגם אלוהים זקוק למתווכים בינו לבינינו ולא תמיד אותם מתווכים ממלים את משימת נאמנה. הרי הם בסך הכל בני-אדם...
הוכחת האלוהים
אין הוכחה לקיומו של האלוהים כפי שאין הוכחה לאי-קיומו. השאלה אינה רלוונטית. זה לא חשוב אם הוא קיים או לא. חשובה השאלה מה הצורך שלנו בו.
לעזוב את אלוהים
אנחנו מנסים לעזוב אותו מהיום הראשון לקיומנו או מהיום הראשון לקיומו. אנחנו כמו ילד המבקש להשתחרר מאביו. אחת הדרכים היא לשנות את דמותו ובאמת, לאלוהים פנים רבות במהלך ההיסטוריה. הבעיה היא שאנחנו לא ממש מצליחים לעזוב אותו. אולי כי אנחנו מחפשים לו תחליפים והם מאכזבים. אחרי גל עזיבה שכזה, בא גל של חזרה. יש משהו טוב בקיומו של האלוהים, משהו מרגיע, מעודד. הוא מאפשר לנו לחיות את חיינו באופן נסבל ואחר-כך למות בשקט.
אחת האכזבות
אחת האכזבות הגדולות האחרונות (זאת אומרת, במאות האחרונות) הייתה המחשבה שהנה, אנחנו אוטוטו יודעים את סוד קיומנו וזאת בזכות הידע העצום שצברנו. והנה, עוד מעט לא נהיה זקוקים למתווך יותר. נסתדר לבד. אבל זה לא קורה. להיפך. הידע שצברנו רק חיזק את דבר קיומו של האל או את אי-היכולת שלנו להפיח את עובדת קיומו.
אלוהים מפחיד אותי
דברים איומים נעשים בשמו.
פעם...
לפעמים...
לפעמים, ברגעים של יאוש, אני קורא לו, מבקש ממנו שיעזור לי לעבור את הרגעים הנוראים. ברגע, שאותם רגעים חולפים, אני שוכח ממנו.
למה אני לא מאמין בו
קודם כל, אני אוהב לישון בשבת.
שנית, יש לי בעיה בלנהל דו-שיח עם עצמי.
שלישית, אני לא אוהב שמישהו אחר אומר לי מה לעשות.
רביעית, אני חי בשלום עם חוסר הידיעה שלי. אני לא צריך למלא אותו בסיפורי מעשיות.
חמישית, אני פטליסט. זאת אומרת, אני לא מאמין שיש לי השפעה רבה על הגורל שלי. כך, שאין לי סיבה ממשית לנהל עם אלוהים כלשהו דו-שיח. אני נותן לו לעשות את מה שהוא עושה ומנסה להסתדר עם זה. עד כמה שאני יכול...
לילה טוב.
התמונה המלאה והשלמה של מציאות חיינו גדולה מכדי שנוכל לראות את כולה. על-כן כל-אחד מאיתנו בוחר בפיסה קטנה מהתמונה. ההחלטה באיזו פיסה להסתכל מושפעת מהרבה גורמים. היא יכולה להיות מושפעת מהתרבות שלנו, מהיכולת שלנו, מהאמונה שלנו או מכל דבר אחר.
אלוהים הוא מתווך
מכיוון שאנחנו לא יכולים להבין עד תום את הסובב אותנו, אנו נעזרים במתווך. אנו זקוקים לו כי אין לנו את הכלים להבין את מה שקורה לנו או סביבנו. אנחנו אומנם בעלי תבונה אבל זה מעט יותר מבעלי חיים. זה הכל. אנחנו עדיין רחוקים מהבנת העולם שבו אנו חיים וספק אם אי-פעם נבין. אלוהים מאפשר לנו למלא את החורים בהבנה שלנו. הוא לא תמיד נותן תשובות אבל הוא בהחלט מאפשר לנו לחיות עם מעט הידע שלנו. שאלות כמו "איך" ו"למה" תמיד מוצאות תשובות מסוג זה או אחר אצל האלוהים. השאלה היא אם זה מספק והבעיה הגדולה יותר שגם אלוהים זקוק למתווכים בינו לבינינו ולא תמיד אותם מתווכים ממלים את משימת נאמנה. הרי הם בסך הכל בני-אדם...
הוכחת האלוהים
אין הוכחה לקיומו של האלוהים כפי שאין הוכחה לאי-קיומו. השאלה אינה רלוונטית. זה לא חשוב אם הוא קיים או לא. חשובה השאלה מה הצורך שלנו בו.
לעזוב את אלוהים
אנחנו מנסים לעזוב אותו מהיום הראשון לקיומנו או מהיום הראשון לקיומו. אנחנו כמו ילד המבקש להשתחרר מאביו. אחת הדרכים היא לשנות את דמותו ובאמת, לאלוהים פנים רבות במהלך ההיסטוריה. הבעיה היא שאנחנו לא ממש מצליחים לעזוב אותו. אולי כי אנחנו מחפשים לו תחליפים והם מאכזבים. אחרי גל עזיבה שכזה, בא גל של חזרה. יש משהו טוב בקיומו של האלוהים, משהו מרגיע, מעודד. הוא מאפשר לנו לחיות את חיינו באופן נסבל ואחר-כך למות בשקט.
אחת האכזבות
אחת האכזבות הגדולות האחרונות (זאת אומרת, במאות האחרונות) הייתה המחשבה שהנה, אנחנו אוטוטו יודעים את סוד קיומנו וזאת בזכות הידע העצום שצברנו. והנה, עוד מעט לא נהיה זקוקים למתווך יותר. נסתדר לבד. אבל זה לא קורה. להיפך. הידע שצברנו רק חיזק את דבר קיומו של האל או את אי-היכולת שלנו להפיח את עובדת קיומו.
אלוהים מפחיד אותי
דברים איומים נעשים בשמו.
פעם...
פעם, אלוהים היה מדבר איתנו, עושה לנו ניסים. פעם, מזמן, הוא הביא איתו קידמה. הוא הביא את הכתב, הביא את המונותאיזם, הביא את המוסר ועוד דברים נפלאים אחרים. פעם, הוא גם עשה.
ואז הפסיק.
מאז, אנו מנסים לפרש את שתיקותו, את היעלמותו. מאז, הפרשנים שלו הפכו לאדונינו והם הפכו אותו לאל קנאי ונוקם. שתיקתו של האלוהים מזרה בנו אימה.
ואז הפסיק.
מאז, אנו מנסים לפרש את שתיקותו, את היעלמותו. מאז, הפרשנים שלו הפכו לאדונינו והם הפכו אותו לאל קנאי ונוקם. שתיקתו של האלוהים מזרה בנו אימה.
לפעמים...
לפעמים, ברגעים של יאוש, אני קורא לו, מבקש ממנו שיעזור לי לעבור את הרגעים הנוראים. ברגע, שאותם רגעים חולפים, אני שוכח ממנו.
למה אני לא מאמין בו
קודם כל, אני אוהב לישון בשבת.
שנית, יש לי בעיה בלנהל דו-שיח עם עצמי.
שלישית, אני לא אוהב שמישהו אחר אומר לי מה לעשות.
רביעית, אני חי בשלום עם חוסר הידיעה שלי. אני לא צריך למלא אותו בסיפורי מעשיות.
חמישית, אני פטליסט. זאת אומרת, אני לא מאמין שיש לי השפעה רבה על הגורל שלי. כך, שאין לי סיבה ממשית לנהל עם אלוהים כלשהו דו-שיח. אני נותן לו לעשות את מה שהוא עושה ומנסה להסתדר עם זה. עד כמה שאני יכול...
לילה טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה