הנה, זה קורה שוב.
אני מגיע לאופנוע אחרי עוד יום עבודה ומגלה דוח של העיריה על סך 500 ש"ח. יש לעיריה עניין עם האופנועים לאחרונה. כבר הזהירו אותי מפני הפקחים. בגלל זה מצאתי מקום שחשבתי שהוא בסדר. הסעיף שעליו הואשמתי היה חניה על המדרכה במקום שאינו מיועד לאופנועים. איפה בדיוק יש מקומות המיועדים לחניית אופנועים במרכז העיר ירושלים? אין לי צל של מושג.
יצאתי לכיוון בית-החולים, הייתי אמור להפגש עם הרופא שניתח אותי כדי שיבדוק את הברך ויוריד את התפרים. הייתי באיחור.
השתלבתי בתנועה העמוסה לכיוון הר הצופים. היה שלב שבו נסעתי בין שתי מכוניות, השמאלית לא ראתה אותי וכמעט ודרסה אותי. לאחר מכן, הייתי צריך לפנות ימינה ומשם בא אוטו אחר וכמעט נכנס בי. ברגע האחרון, התחמקתי. הנהג פתח את החלון וצעק לעברי: "בא לך למות היום?" אחר-כך, צעק משהו כמו: "אם אתה רוצה, אני..." את השאר לא שמעתי.
בכניסה לבית החולים, חתכתי מיניבוס שרצה לעשות שם פרסה. צפרתי כדי להזהיר אותו והנהג צעק לעברי משהו בערבית וכשקלט שאני לא מבין, צעק "חמור!"
החנתי את האופנוע בבית-החולים, במקום שנראה לי בסדר. אני חושב.
חשבתי על זה שאם הייתי רואה את אותו פקח שנתן לי את הדוח, הייתי הורג אותו בו במקום, ושאולי אחרי הביקור אצל הרופא, אקח את האופנוע ואברח מכאן. אברח פעם אחת ולתמיד ולא אחזור.
נכנסתי לרופא והוא היה עסוק בלהכתיב לבחורה שישבה לידו את תוצאות הבדיקה הקודמת. הוא אמר לי: "אנחנו אמנם עסוקים כרגע אבל אתה יכול לשבת ולהמתין כמה רגעים." התיישבתי מולם והמתנתי בסבלנות. נזכרתי שכבר קרה לי שחיכיתי לרופא הזה יום שלם. ואז הרימה הבחורה את עיניה והביטה בי. עיניה היו כחולות וגדולות, מבטה טוב ודואג.
אינני יודע את שמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה