זה כבר שנים שאני עובד על עצמי. אני זוכר את המטפלת מסבירה לי: "תראה. דמיין שאתה הולך למסיבה, יש לך מצב רוח טוב, אתה בא לחגוג. בכניסה, אתה פוגש מישהי שאומרת לך 'אילן. מה קרה לך? אתה נראה רע היום.' ומאותו רגע, רע לך. אתה לא יודע למה. אתה רוצה הביתה.
- למה רע לי?
- כי ההערה שלה הטרידה אותך. היא פגעה בך אפילו שקשה לך להבין למה. זה כאילו שאתה אומר לעצמך: 'למה אני נראה רע כשאני מרגיש טוב? מה לא בסדר בי?'
- מה לא בסדר בי.
- זה לא שהיא התכוונה לפגוע, זה לא שמה שאמרה היה פוגע אבל היא אמרה את הדבר הלא נכון שהגיע למקום הלא נכון. אתה מבין?
- כן. אני חושב. אז מה עושים?
- בשביל זה המציאו את האסרטיביות.
- שזה?
- שזה לא לאפשר לכל אחד לחדור לתוך המרחב הפרטי שלך.
- הבנתי. לשמור על עצמי. אני צריך ללמוד איך להתגונן מחולירות שבאים מבחוץ.
- בערך. כן.
- ואיך עושים את זה? נגיד, אני במסיבה ואני מרגיש נפלא ובא לי לחגוג ובאה איזו פקצה ואומרת לי משהו על איך שאני נראה רע היום...
- אני לא יודע על מה את מדברת. אני מרגיש מצוין.
- אני מרגיש מצוין."
יש אנשים שיש להם את זה באופן טבעי, שיודעים לשמור על עצמם ויש אנשים כמוני שצריכים לעבוד על זה, אנשים שחיים עם חלונות ודלתות פתוחים וזה יכול לבלבל את הסובבים אותם. הם חושבים שהם יכולים להכנס ולעשות כבתוך שלהם וזה לא.
טוב. כל ההקדמה הארוכה הזאת כדי לספר את הסיפור הדבילי הבא: הלכנו לאכול במסעדה. לאחר הארוחה, ביקשנו את החשבון ושילמנו. חיכיתי שיחזירו את הכרטיס, ראיתי שהעניין מתעכב, השארתי טיפ על השולחן, ניגשתי למלצרית שהייתה בדרכה אלי, חתמתי על השובר והמשכתי בדרכי החוצה. ראיתי שהיא מסתכלת על השובר ואז, היא רצה אלי ואמרה בקול רם כדי שכל הסובבים ישמעו: "אתה יודע, התשלום לא כולל טיפ." היא אמרה את זה בתוקפנות הנדרשת. מצד אחד, היא רק מציינת עובדה ומצד שני, היא מעמידה אותי במקום הראוי לי. אני כמו אידיוט, הסתכלתי עליה המום ואמרתי לה בהתנצלות שאת הטיפ, השארתי על השולחן. הייתי על סף דמעות. אלוהים יודע למה. "אה," אמרה וחזרה לעיסוקיה. ואני נשארתי במקום ואמרתי לעצמי, שיט. עוד פעם תפסו אותי לא מוכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה