סיפור שסיפרתי לבתי

זה היה בכיתה ו' או ז'. המחנכת שלי קלטה שאני יודע לצייר. היא אמרה לי "אולי תצייר ציור של פרחי הארץ? עוד מעט זה הנושא שלנו בשיעורי הטבע." היא נתנה לי חוברת עם ציורי פרחים ובריסטול לבן. לקחתי את הכל הביתה ושכחתי מזה.

אחרי חודש, חודשיים או שלוש, היא שאלה "נו. מה קורה עם הפוסטר? כבר אביב ועוד מעט אנחנו גומרים את הנושא." הגעתי הביתה ובלחץ, הוצאתי את הבריסטול ופרסתי אותו על השולחן העגול של המטבח. אני זוכר את אבא שלי לידי. אני זוכר אותו במצוקה גדולה. הסתכלתי על הציורים בחוברת ושירבבתי כמה ציורים. אחרי חמש דקות, גילגלתי חזרה את הבריסטול.

למחרת, לקחתי את הבריסטול לכיתה, המורה פרסה אותו לפניה ואמרה: "עכשיו, אני מבינה למה זה לקח לך כל-כך הרבה זמן. מדהים."
שכבתי במיטה לצד בתי וסיפרתי לה את כל זה. שנינו צחקנו כל-כך. מה-זה נהנינו מהסיפור הזה על האבא הגדול הכל יכול.

הבוקר התקשר אלי ז' ושאל מה עם המחזה. אמרתי לו שאני מתקדם. שעוד מעט אני שולח לו חומר...